13 ביוני, 2007

אז נוסעים או לא נוסעים?

אני מזהה תבנית קבועה המלווה את הנסיעה לארץ: בכל שנה מחדש מתגבשת לה ההחלטה: הפעם נתחיל עם זה מוקדם, ונסיר את העניין מסדר היום. קודם שלב הכרטיסים, שלב טכני מייגע שמציין את פתיחת התהליך. לאחר כמה ימים של בדיקת תאריכים ושינויים, נסיונות בלתי פרודוקטיביים לנצל את נקודות המיילג’ המצטברות והולכות לטובת כרטיס טיסה אחד לפחות, טלפונים והודעות במשיבונים, השוואות ותעדופים- נופלת הכרעה ונרכשים הכרטיסים. איזו הרגשת חיוניות לאחת כמוני, שלא בורכתי בכישרון ניהול משימות, ניהול זמן  ופיקוס עודפים. בשמחה רבה ענייני הנסיעה נכנסים לתרדמת של כחודש חודשיים. יש כרטיסים  אפשר לעת עתה לחזור לשגרה…
מידי פעם חודר לתודעתי החשש שאולי לא לגמרי סדרנו כל מה שצריך לסדר. כן, כמובן – צריך להזמין מלון, ואולי לבדוק מה אפשר לעשות ב- 10 שעות בלונדון אם אנחנו שם ממילא… אך עונג התרדמת הודף מחשבות אלה כלעומת שבאו. נעשה את זה ב weekend מתי שהוא, אני פוטרת אותן כלאחר יד. עוברים להם עוד שבוע שבועיים ללא עשייה מיוחדת, וככה פתאום ללא שום חשש אמיתי, אני מוצאת עצמי מעלעלת בדרכונים ובמסמכים השונים, רק כדי להבטיח שהכל שם, ובין השאר להתענג על תמונות הילדים שרק לפני כמה שנים הם היו קטנים כל כך. ומיד אני נמלאת געגועים לתמימות שאיננה עוד וגם הלחיים כבר פחות עגלגלות ואני חושבת על זה שזהו, כבר אין לי תינוקות בבית יותר… איך זה יכול להיות? הכל עובר כל כך מהר… וכך אני צפה לי עם מחשבותי וגעגועי ולפתע לקול כינורות נוסח ‘היצ’קוק’ ובליל צלילי אזהרה צורמים, אני מגלה שתוקף הדרכון של עידו פג!!! שוד ושבר! איך זה יכול להיות? לא שמנו לב, איך נספיק עכשיו לסדר הכל? המשפחה נכנסת  למצב חירום!
תוכנית פעולה:
•    להוריד את כל מה שצריך מן האתר של הקונסוליה,
•    לעקוב בדריכות אחר ההוראות, ללמוד תוך כדי שבעצם זו לא הארכה אלא הנפקת דרכון חדש..
•    .למלא הטפסים, לדאוג לתמונה מתאימה של עידו ולהגיע לקונסוליה. שני ההורים!!!
אופס, בעייה!
•    למצוא יום שההורה השני (זה שהוא לא אני) יהיה זמין… באמת a tough one. במאמצים בלתי מבוטלים נמצא התאריך המיוחל- בעוד כעשרה ימים קצרצרים.

היום המיוחל הגיע. הנסיעה לסן פרנסיסקו גרמה לי לתהות אם אני יכולה לחשוב על עוד כמה מצבי חירום שכאלה שיפנו לי ולבעלי זמן איכות זוגי. נסיעה רגועה,שיחות שהנושא שלהם הוא מעבר ל’צריך להסיע, צריך לקנות, צריך לחתום וכו’.  קפה שזוכה לתשומת לב ראוייה, ואפילו טעים.
הגענו לקונסוליה. בדחילו ורחימו עברנו את כל מחסומי הביטחון בהצלחה. היינו מאוד גאים על כך. שום דבר לא צלצל ולא צפצף ורווח לנו שהכל בסדר איתנו ולא יגיעו למסקנה שאנחנו מהווים איזה שהוא סיכון… לך תדע…
חוויית ההמתנה הפתיעה לטובה. קודם כל מייד מרגישים בבית. עברית מהדהדת מכל עבר, ופגישות מרגשות של חברויות משכבר הימים.  גם האינטראקציה עם הרשויות הייתה חיובית קואופרטיבית ועברה בשלום… אפילו הרגיעו אותנו. יש לכם עוד הרבה זמן, זה ייקח שלושה שבועות מקסימום! איזה יופי, בכל זאת היינו יעילים. אולי בעיית ההתארגנות לא חמורה עד כדי כך. למה אני תמיד כל כך מחמירה עם עצמי? חזרנו מרוצים, הנה הצלנו את המצב מבעוד מועד.
החיים ממשיכים, סוף שנת הלימודים, עוד מצבי חירום מזדמנים להם על ימין ועל שמאל- אך לא בהכרח כאלה הטומנים בחובם גם זמן איכות זוגי. בחינות SAT  ו Finals   מאיימות על יציבות הבית, אבל כשחושבים על זה, מי בכלל הבטיח לנו שיציבות וגיל ההתבגרות של צאצאיך יכולים להתקיים במקביל…
עברו להם חמישה וחצי שבועות כשברגע מסויים נזכרתי שבעצם טרם קיבלנו את הדרכונים מן הקונסוליה. איך זה יתכן? טוב, היה חג שבועות, היה Memorial Day והיו כל מיני ימי גשר כמיטב המסורת הישראלית לדורותיה. והנה אני מוצאת את עצמי טועה במבוכי המענים האוטומטיים של הקונסוליה. מחייגת שוב ושוב ולא זוכה למענה אנושי. אחרי מספר פעמים שהשארתי הודעות בתיבה הקולית ולא נעניתי, ניסיתי את ערוץ הדואר האלקטרוני, שוב ללא מענה. כשחזרתי לנסיונות הטלפוניים, גם אופציית השארת ההודעה כבר לא הייתה רלוונטית, כיוון שתיבת המענה האוטומטי עלתה על גדותיה. וכך אני  מסתובבת ומסתובבת בלופ אין סופי.
כשהגעתי למסקנה שהספיק לי מהעניין הזה, העברתי את המשימה לבעלי היקר. הוא הצליח לפתור את הבעייה ע”י בדיקת מספרי הטלפון המפורסמים באתר. איתר את רצף המספרים ואת חסרונם של כמה מספרים ברצף מה שגרם לו לחשוב שמכאן תבוא הישועה. (למה אני לא יכולתי לחשוב על זה? אה כן, כי אני בד”כ לא מיודדת איתם - עם המספרים)  הוא אכן צדק. הישועה ענתה לטלפון בקולו של הקונסול מר דוד עקוב בכבודו ובעצמו. העניין טופל תוך מספר דקות. (תודה למר עקוב). חשוב לציין שהתלוותה לטיפול המזורז התנצלות והסבר שאין כח אדם, ושהם לא עומדים בעומסים. סוף טוב לעת עתה…
ועכשיו כשבוע וחצי לפני הנסיעה חודרת לתודעתי התובנה שהנה אנחנו כבר שם. ואפילו יש כבר מלון בלונדון!