18 ביולי, 2007

על מה אתם רבים?

אל תגידו שאצלכם אין מריבות. טוב, אצל כולם יש מפעם לפעם מריבות רנדומלות הנקרות על דרכינו ע”מ לתבל את החיים ולהוסיף גיוון רגשי. אך אני מדברת על הריב (בהא הידיעה) אותו ריב מסויים שהוא כבר חלק מן ההוואי המשפחתי, כזה מן ריב מחזורי, שאם הוא לא מגיע בזמן שהוא צריך להגיע, אפשר להתחיל לדאוג.. חייב להיות משהו, למרות היותנו קהילת יונים שוחרות שלום וצחורות, גם אצלנו, היונים, ישנם  ה’טאקלים’ שלנו לא? בטוח ישנה איזו נקודה רגישה, משהו שמקפיץ את הפיוז ולו רק בשל הישנותו בפעם המליון חרף ההיסטוריה הארוכה של מריבות, התעמתויות, הסברים, התנצלויות, וליבוני הנושא הספציפי.אצלנו זו הנהיגה הרב משימתית של בעלי (שיחייה).
רשימת העיסוקים הנוספים שמתרחשים בזמן נהיגתו היא כדלקמן:
שיחות בנייד,
קריאת אימייל בנייד,
מעבר מהיר על כותרות עיתון הבוקר,
חיסול ארוחת הבוקר ושתיית הקפה
לא פחות חשוב!Flossingו (הוא פיתח טכניקה די מרשימה לעניין זה)
אין מה לומר - ניצול אופטימאלי של זמן יקר.
כל זה מתרחש בכל בוקר בדרכו לעבודה. אני לא שם, ובכך, יש להניח, מתדלדלות המריבות שלנו בנושא באופן דרסטי. מידי פעם כשיוצא לי להכנס למכונית של בעלי, אני מוצאת רמזים לפעילות הענפה המתרחשת שם מידי יום, ואחסוך מכם את התיאורים הגראפיים.
שובך היונים שלנו סובל מרעידות אדמה משמעותיות בזמן הנסיעות המשפחתיות, כיון שכאן הסיטואציה מעט שונה והנסיעה ברוב הפעמים היא ליעדים פחות מוכרים, וכאן נכנס לתמונה פטיש המחץ! עיון מעמיק במפה בזמן נהיגה…מה יש לכם, אתם הגברים, עם מפות? העונג והסיפוק המופק מן ההתעמקות במפה. קטונתי מלהבין זאת. האם זה מחזיר אתכם לניווטים בצבא, בלילות ללא ירח על הג’בלאות? מה הריגוש הגדול שהנכם מפיקים מלהוציא את העיניים בנסיונות איתור אחר מספר הכביש אשר ממילא אתם נמצאים עליו מזה שעה ויותר? זה נכון שאני לא יכולה להיות לעזר בעניין המפה. העיניים שלי כבר לא מה שהיו פעם, ואני פשוט לא רואה. המשקפיים עוזרות מעט, אך עדיין קיימת בעיית הסחרחורות שתוקפות באופן כמעט מיידי. לכן אני מוותרת על התענוג, מה גם שהוא לרוב נראה לי מיותר. אז מה הפתרון?כמובן GPS איך לא חשבנו על זה קודם!
למן הרגע שהגעתי למסקנה שיש אור בקצה המנהרה, ויש סיכוי שהאובייקט הזה הקרוי ‘מפה’, יצא לנו מן החיים לאלתר ולצמיתות. התחלתי לעבוד על הנושא בשיטת הטפטוף הידועה לשימצה. כמובן שיכולתי ליזום את הקנייה בעצמי, אבל אז הייתי נתקלת בהתנגדות הנובעת מאיזה עניין אבולוציוני תמוה. גברים לא כל כך מוכנים להודות שהם יכולים להיעזר בגורם חיצוני כלשהוא. אפילו פנייה לעובר אורח עם שאלת הכוונה פשוטה, במקרה של התברברות (רחמנה לצלן), גובלת בהשפלה. מה לעשות, אין כאן התרסה או האשמה – אנחנו הנשים מבינות שזו אשמת האבולוציה.
התוכנית הייתה לגרום לבן זוגי היקר לקנות לי את ה GPSעל מנת שאני לא אאבד את דרכי, במאות הגיחות שאני נאלצת לעשות יום יום מעצם הגדרתי כאם… המונח GPS החל להופיע באופן אקראי אך בתדירות מספקת. וכך קרה שעם פרוץ יום האם האחרון קיבלתי את המתנה המיוחלת. המכשיר המלכותי חיכה לי במכונית. ואני באמת ובתמים הרגשתי אושר ורווחה. מעכשיו אני אוכל לתת לרגל ימין שלי ,העסוקה בללחוץ על דוושת הברקס המדומה במושב שלצד הנהג, קצת מנוחה. מעתה אחדל מן הלפיתות הפתאומיות בידית שמעל לדלת, (גם כן אינסטינקט אדיוטי – כאילו שזה מה שיציל אותנו במקרה של תאונה).
איך שלא יהיה, הגברת, זאת שתקועה בתוך הGPS , משתלבת יפה בחיי המשפחה שלנו. יש להודות שהיא קצת דעתנית, תובענית ויש לה נטייה לנג’ס, אך יאמר לזכותה שהיא לא נפגעת כשהילדים שואבים הנאה מיוחדת בכל פעם שהיא מודיעה בהכנעה: recalculating בעקבות אי ציות להוראותיה הנוקשות. היא גם הצליחה למזער את עניין שימוש במפות די יפה. וזאת הייתה המטרה מלכתחילה לא?
כמה נחמד שאת החלל הגדול שנפער כתוצאה מאי שילוב הנבירה במפה, ממלא עכשיו העיסוק ב GPS. עכשיו יש לנו משחק חדש שאפשר להתעסק בו, ובהתלהבות יתרה: הקלדת כתובות, הכנסה למועדפים, חיפוש אטרקציות, וכל זאת בזמן נהיגה כמובן!
אז הנה שתי תובנות לסיפור הGPS-
בעיית היפר אקטיביות בזמן נהיגה, לא נפתרת בכזאת קלות.

כל זוג זקוק לטאקל הקבוע שלו, זה שטופח, צמח והתעצם לאורך השנים. איך נוכל לוותר על נכס שכזה, שהשקענו בו את מיטב מרצינו ושהעשיר כל כך את זוגיותנו? אנו זקוקים לרוטינות הקבועות שלנו ולידיעה שיש לנו יציבות ובטחון בחיים, ושהעולם (ובעלי) כמנהגו נוהג (תרתי משמע).