ראיון מאת דוני ענבר, מנהל התרבות של מרכז ישראל בסן פרנסיסקו
רק עשרה ימים לפני הראיון הטלפוני בננו, ושבוע לפני פתיחת פסטיבל הסרטים היהודי בסן פרנסיסקו 2007, חזר שמי זרחין לביתו בתל אביב מביקור בסין, שם הוקרן סרטו האחרון, ‘אביבה אהובתי‘ בפסטיבל הסרטים הלאומי של
שנחאי וזכה בפרס התסריט הטוב ביותר.
“זה היה ביקור שלא הייתי מוכן אליו,” אומר זרחין, “הייתי נרגש מהטיסה לסין וכל זה, אבל בעיקר לא היה לי שמץ של מושג לגבי קנה המידה הגדול של הפסטיבל בשנחאי כמו גם לגבי האורחים רמי המעלה שהשתתפו בו או הסרטים שהוצגו שם.”
אם ניקח בחשבון את כל רשימת הפסטיבלים באירופה, אסיה וצפון אמריקה, בהם התקבל זרחין בברכה עם הסרט ‘אביבה אהובתי‘ (וקטף לא מעט פרסים), מהו עוד פסטיבל לאמן המתמחה בנסיעות לפסטיבלים עם היצירה האחרונה שלו?
ההקרנה המרגשת ביותר של ‘אביבה אהובתי’, חושב זרחין, הייתה זו ב- Chinese Theatre בLA- בעיקר בגלל חשיבותו ההיסטורית של המקום וגם בגלל המבנה הארכיטקטוני שלו. “אני מניח,” אומר זרחין “שב- Castro Theatre ניתן לזכות בתענוג דומה לפחות מבחינה ארכיטקטונית.”
שמי זרחין שמוכיח את מומחיותיו בנתונים ומספרים הנוגעים לפעלו, מעיד בגאווה, מוצדקת יש לומר, כי ‘אביבה אהובתי’ יצא לאקרנים בדיוק לפני שנה, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה ולא רק שהסרט לא סבל מהטיימינג הזה (כמו שסבלו סרטים אחרים שיצאו באותה בעת) אלא אף זכה מייד עם צאתו לשבור שיאים בקופות הקולנועים ולהיות אחד הסרטים הנצפים ביותר בשני העשורים האחרונים. בקופות הקולנועים נרשם ניצחון לסרט לא רק בהתמודדותו מול סרטים ישראליים אחרים אך גם מול המתמודד הבלתי מנוצח ‘הארי פוטר ‘ 2006, או ‘שודדי הקאריביים’…
אולי הגאווה הגדולה ששמי זרחין חש כלפי סרטו ‘אביבה אהובתי’ נובעת מהיותו של התסריט המקורי שנכתב עוד ב 1999, סוג של ילד חורג אשר סבל מדחיות אין סופיות מכל קרן קולנוע אפשרית. התסריט נכתב אחרי הסרט ‘מסוכנת’, שבו כיכבו מטובי שחקני ישראל וזכה להדים חיוביים ולפרסים חשובים. לאחר נצחונו של סרט זה, כתב זרחין את הסרט ‘סודות משפחה’ בבימויה של ניצה גונן (1998), שלא זכו בהצלחה למרות הליהוק המעולה שכלל בין השאר את גילה אלמגור ומשה איבגי, שני שמות בולטים ביותר בקולנוע הישראלי.
מתוסכל מהדחיות החוזרות ונשנות של ‘אביבה אהובתי’, סיפורה של אישה נרמסת שכישורי הכתיבה שלה אינם זוכים להכרה הראויה, הניח זרחין את התסריט המקורי ובעת כעס ואכזבה שירבט תסריט חדש.
“השיטה שלי לכתיבת תסריט היא שרבוט טונות של רעיונות בלתי קשורים על פתקאות ולתלות אותם עם מקלות כביסה על חבל כביסה התלוי בחדר העבודה שלי. אחר כך אני עובר על כולם ומנסה להוציא מתוכם רעיון מוביל לסרט” אומר זרחין. “אבל במקרה זה, הייתי כל כך מתוסכל, שפשוט ישבתי ובאופן אגרסיבי כמעט, כתבתי את תסריט חדש בחמישה ימים. ביום החמישי, הדפסתי את כל מה שכתבתי והראיתי את זה למפיקים שלי איתן אבן, פיליה קוברסקי וחברים. תוך פחות משבוע מצאו את המימון הנדרש לסרט.”
‘הכוכבים של שלומי’ (2003), סיפור סינדרלה על מתבגר לא מוערך, שסביבתו אינה מבינה אותו, וגם הוא עצמו סובל מדימוי עצמי מרוסק, בהחלט הצליח להציב את זרחין במעמד של יוצר מהשורה הראשונה. סרט בלתי מתוכנן זה, שצולם כסרט לטלוויזיה, הוקרן בבתי הקולנוע ולאחר מכן הופץ בצרפת, סינגפור ובארצות הברית. זהו אחד הסרטים הפופולאריים מהסרטים הישראלים ב - Netflix. הודות ל’שלומי’, ‘אביבה אהובתי’ קיבל הזדמנות שנייה, ועל פי זרחין, קרנות הסיוע השונות בישראל התחרו בינהן על התמיכה והמימון לסרט. בסופו של דבר זכה הסרט ‘אביבה אהובתי’ בששה פרסי ‘האוסקר הישראלי’, וחלק את קטגוריית הסרט הטוב ביותר עם ‘אדמה משוגעת’.
האם הסרט ’הכוכבים של שלומי’ הוא ציון דרך לשינוי סגנוני שלך כקולנוען?
“כמו שאמרתי, ‘אביבה’ נכתבה לפני ‘שלומי’, ולא ההיפך. שלוש ההצלחות שלי עד כה התמקדו במשפחה הישראלית, במשפחה הישראלית המזרחית, למעשה במשפחה הישראלית , המזרחית מהמעמד הנמוך, או ניתן לומר: המשפחה הישראלית הבלתי מתפקדת, המזרחית ומהמעמד הנמוך. כל שלושת הסיפורים יש בהם מרירות מתוקה, בכולם נמצאים מרכיבים מלודרמטיים ואלמנטים קומיים, ובכולם מוטיבים מסוימים של פנטסיה וסיפורי אגדות. עדיין, חוויית ‘שלומי’ ומה שקיבלתי ממנה, לבטח השפיעו על שינויים מסוימים שהכנסתי לאביבה. הדמות של אביבה, היא בדרך מסוימת שלומי, אבל בעצם היא דמות הרבה יותר ריאליסטית מסיפור האגדה של שלומי.”
כיצד הפך מוטיב הקיפוח לחלק בולט מעבודתך?
” גדלתי בטבריה, ליד הכינרת, במקום שניתן לכנותו ‘עיר בעייתית.’. נכון שמשפחתי שייכת לאחת המשפחות הידועות בעיר: אבות המשפחה הגיעו לטבריה וצפת מאלג’יריה לפני כמאתיים שנה. מייסד החמולה של המשפחה בארץ ישראל, היה הקונסול הכללי של צרפת בפלשתינה, והאגדה מספרת שהוא היה מעורב פוליטית עם המנהיג של המחתרת המוסלמית באלג’יריה הכבושה (על ידי הצרפתים) וממנו קיבל הצעה שלא ניתן לסרב לה - לעבור לארץ הקודש, על מנת להתרחק מהמורדים. אך כמו שידוע לך, שושלות ומוניטין של שושלת לא אומרים הרבה לגבי התפקודיות של המשפחה…”
אתה מכוון לכך שהמשפחה לא תמכה בשאיפות האומנותיות שלך כיוצר?
“לא בדיוק. אחרי הכל, אחד מאחי הוא מוסיקאי, האחר שחקן. אך עדיין אבא שלי, מסגר חרוץ, כמו אבא יהודי טוב, ניסה לדחוף אותי להתקבל לכל בית ספר אפשרי בארץ לרפואה או משפטים.. למרבה המזל, מצאתי את עצמי בבית ספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אבל אתה חייב להבין, עבורי, להיות יוצר סרטים, בדיוק כמו להיות המחבר של ‘אביבה’ - נראה כמו משהו שקרה לאנשים אחרים, ממקומות טובים יותר. לקח לי הרבה זמן לקבל את עצמי כאחד כזה.”
בסופו של דבר, להפוך להיות יוצר סרטים בטבריה איננו מעשה מהפכני. מנחם גולן, מייסד תעשיית הקולנוע הישראלי, הוא יליד טבריה גם.
“תסמוך עלי. אני ניצלתי את העובדה הזאת. בתקופה שבה גולן היה בשיא הקריירה ההוליוודית שלו, הוא הודיע על כוונותיו להקים קרן שתתמוך ביוצרי סרטים יוצאי טבריה. בפועל לא הצליח לבנות תשתית כספית לקרן הזו. אני, כסטודנט לקולנוע בשנה האחרונה ללימודיו, שלחתי לו מכתב תקיף שרק טברייני יכול לכתוב לטברייני אחר… וגולן, אחרי שקרא את המכתב, זימן אותי למשרדו, לקח את המכתב, גלגל אותו לכדור, השליך אותו לפח ואמר ‘אין ספק שאתה יודע לכתוב, אני לא יכול לתת לך כסף, אבל תרגיש חופשי להשתמש בכל הציוד והחומרים של החברה שלי לסרט הגמר שלך.’ וסמוך עלי שעשיתי את זה.”
שלא כמו הסטודנט הצעיר וחסר המעצורים, שמי זרחין, הגיבורים בסרטיו, שלומי ואביבה, הם חסרי ביטחון והסביבה הופכת אותם לקורבנות. שלומי, הנער המתבגר, גדל באמונה שהוא ילד מוגבל לפני שכישרונותיו הייחודיים התגלו. אביבה היא עקרת בית העובדת קשה ומסרבת לקבל את כישרונותיה המיוחדים ומוצאת את עצמה בסופו של דבר מוכרת את הפנינים הספרותיות שכתבה לסופר בעל שם בעסקה מבזה.
אינך נשמע דומה לאנטי גיבורים ביצירותיך, כמו שהם אינם נשמעים דומים לך.
“כך הם נולדו. כשאני כותב, כפי שאמרתי לך, אני משרבט בפתקאות ותולה אותם ורק מאוחר יותר בודק מה יוצא מהרעיונות האלה. אינני מתכנן מראש. חלק מהרעיונות מוצאים את מקומם בשקית “זיפלוק” וחלק מהם הופכים לסרטים.
כשמסתכלים אחורה על ההצלחות שלך כמו גם על הנפילות, מהי השפה המיוחדת לך או מהו הצד החזק שלך? אני מרגיש לעיתים כאילו אני מסתכל במלודרמה שעם נגיעה של פנטזיה מבית היוצר של אלמודובר (מינית או אחרת), הופכת להיות מעשייה קסומה.
“אני לא עובד במונחים של חשיבה על סגנון אופייני, בוודאי לא על סגנון או שפה של אחרים.”
זה לא לגמרי נכון. הדמויות בסרטים שלך, במיוחד בשלומי, לבושות בצבעים אחידים, או שאתה רוצה לומר לי שזו היתה החלטה של המנהל האמנותי, המעצב, ולא שלך?
“אתה צודק. זה לא במקרה, מערך הצבעים בסרטים, כמו גם הבחירה להדגיש את הצד המחוספס הישראלי יותר מאשר לעדן אותו, הוא בחירה מודעת ומכוונת. בעוד שאצל שלומי, הכחול היה דומיננטי ואדום הוצג על המסך פעמים מאוד ספורות, ב”לילהסדה” אדום היה הצבע השולט, ורציתי שלצופים יפריע שמשהו חסר. החסר היה הצבע הכחול. באביבה הדגשנו כחולים ובז’, בגוני המדבר.”
“שמתי לב לעוד מספר דברים בקשר לעבודה שלי בסרטים אלה: אני מאד אוהב פנטסיה, במחזה מוסיקלי או באגדה. אני פשוט מאמין שאחד מתפקידי הקולנוע הוא להביא אלמנטים לא טבעיים למציאות של חיינו. זה כל הסיפור. לפחות בקולנוע שלי. אני גם טוב עם דמויות ה’טובים’ וגרוע עם דמויות ה’רעים’. אני אוהב את הדמויות שלי ויכול ליצור אותם רק כדמויות אנושיות. כשזה מגיע לדמות ה’רע’ אני לא טוב. אני חייב להרגיש מחובר לנפש הדמויות שלי ולהתקדם משם. לכן כנראה נכשלתי עם הסיפור הבלשי שלי, בו טיפלתי לא נכון בפושעים. זו הסיבה שהתעקשתי שהסופר ששדד מאביבה את יצירתה יהיה דמות טובה עם מאפיינים בעייתיים ותחושת אשמה כנה, ולא דמות ה’רע’ ששחקנים רבים כמהים לשחק. בעולם שלי, המציאות הקשה מכסה את הדמויות היפות כמו חול בסופה. העבודה שלי היא להבריש את החול, את הדיונות, ולחשוף את היופי, האנושיות, הפואטיות וההומור. זה מה שאני עושה בסרטים שלי וזה כנראה מה שיקרה גם בסרטים שלי בעתיד.”
