“ישראליות” ו”אמריקאיות” ומה שבינהן

הכל נראה אחרת ממה שהורגלנו אליו. טון ועוצמת הדיבור ודרכי ההתנסחות, מידת המרחק הפיזי בין אנשים, סדרי העדיפות, דרגת הפורמליות, מיקום הקווים האדומים, הקירות האטומים והפינות הישרות, האדיבות והחיוך, התהייה מה כנה ומה לא, המפגשים החברתיים ונושאי השיחה, כללי הנימוס והתנהגות הילדים.

במהלך המעבר וכתוצאה ממנו אנו מגלים את התרבות שלנו, זו אשר מעולם לא נדרשנו לאפיין אותה - ה”ישראליות” מוגדרת כמעט מעצמה על רקע המפגש עם התרבות החדשה, השונה כל כך.

אחד השלבים המרכזיים בהשתלבות בארץ חדשה היא ההכרה בקיומם והבנתם של ההבדלים התרבותיים והבדלי המנטליות. אלה שלא מכבר באו, אך גם וותיקים (ברמות ותק שונות), ימצאו בודאי עניין בקריאת תמצית ההבדלים, בתיאורי מצבים שחווינו (או דומים להם), בזכרון נוסטלגי של איך התחלנו והיכן אנחנו היום, בבחינה של “איפה הישראליות שלנו היום ביחס לעבר ומה אימצנו לנו מהתרבות החדשה”, ובעיקר בעובדה, שמהחיבור והגישור בין שתי התרבות אפשר לייצר שילובים מרחיבי אופקים ומפתחים ברמה האישית.

אז איך ניתן לאפיין את ה”ישראליות“?

ישראלים, ככאלה שארץ הולדתם קטנה וצעירה, פיתחו תסמינים אישיותיים מתאימים לגודלה הפיסי וגילה של המדינה: אינטימיות, חוסר פורמליות, התנהלות כבמשפחה, הדגשת התלות ההדדית, סקרנות בלתי מוגבלת וצורך לשתף ולדעת הכל על הכל. אולי כחלק מהשפעת היותם בוגרי צבא, נוטים ישראלים רבים לייחס חשיבות רבה לגיבוש קבוצתי, לעבודת צוות והקרבה אישית. ישראלים נוטים לעבוד טוב בלו”ז צפוף ונוהגים להחליף פעלים מזמן עתיד עם פעלים בלשון ציווי, סגנון הדיבור מאד ישיר ויש שימוש רב בשפת הגוף. כל אלה מציירים לעיתים בעיני צופה מהצד דמות מעט אגרסיבית, בעלת סגנון דיבור וטון החלטי, קצר וחד. ישראלים, כחלק מישות חדשה יחסית, מצויים בהתהוות מתמדת ומלאת אתגרים – אוהבים לתכנן תוך כדי תנועה, מגלים גמישות רבה, יודעים לאלתר היטב, לעבוד במקביל, למקסם הישגים עם מעט משאבים, לאתגר עצמם בלהצליח היכן שהדבר נראה בלתי אפשרי, כמעט בכל מחיר. חלק מעניין זה בא לידי ביטוי בעקיפת מסגרות ממסדיות ועיגול פינות. הישראלים מרבים “לבחון רלבנטיות” של כלל, נורמה או אפילו חוק ולנמק את זה בנימוקים כמעט ערכיים. ישראלים הם עם שלו היסטוריה ארוכה ומלאת תהפוכות. עם שנאלץ להתגמש ולשרוד במצבים בלתי אפשריים. לא לחינם תושיה ואילתור נחשבים הרבה יותר מתכנון ועמידה בנהלים. גם החיים במדינה הנלחמת עדיין על זכותה להתקיים בתוך מרחב עוין משפיעים על ה”אופי הלאומי”. לקיחת סיכון היא חלק אינטגרלי מהחיים. הציווי הוא לעשות וכמה שיותר מהר גם במחיר של טעויות. “מי שלא עושה-לא טועה”. עדוד אנשים להיות “ראש גדול” ולקחת אחריות היקפית הוא חלק בלתי נפרד מההתנהלות. יחד עם כל זאת גם טביעות האצבע של הסגנון הים תיכוני, ניכרות - הדיבור רם ומייצג אמונה בדברים, חוסר סבלנות או כמעט אי יכולת להמתין לסיום דברי הזולת והתפרצות (אשר נחשבת בעיננו, כמעידה על מעורבות פעילה וקשב בשיחה). שאילת שאלות ישירות וקצרות כמו “מה?” ו”למה?” הנחשבות כענייניות ומעידות על קונסטרוקטיביות וירידה לשורות תחתונות. זירת ה”שוק” המזרח תיכוני מתבטאת גם בפתיחות באפשרות להוציא חלק מחיינו האישיים אל מחוץ לכתלי הבית, וגם לעיתים מקח וממכר ותחושת “מגיע לי” החורגים מגבולות מקובלים, ויחד עם זאת חום וחברות, ומשפחה כערך והרבה מגע (פיסי) אישי.

ומה מייחד את האמריקאיות?

יכולת עבודה מסודרת בפרוייקטים בקנה מידה גדול, שיטתיות וסדר והכרות עם הפרטים הקטנים. הפרט הוא מרכז החברה. כחלק מכך ישנה הדגשה רבה של הכבוד לזכויות הפרט, לרכוש הפרט ולפרטיות – “חיה ותן לחיות.” Personal space קיים רק ב”אמריקאית”. הדגשת העצמאות האישית וההישגיות האישית מאד חשובות, הכסף הוא סמל להצלחה וערך עצמי. גם שיתופי פעולה מתבססים על הסכמים בין מתחרים ועל עידוד התחרות. כחלק מכך ישנה לקיחת אחריות אישית להצלחות. הארגון הרב בחיים האישיים, החברתיים והמקצועיים בא לידי ביטוי בכך שהכל מתוכנן מראש, הקצוות סגורים, הכללים ברורים, הנורמות ידועות ומכובדות. ציות לכללים ונהלים אינה רק המלצה, אלא חלק בלתי נפרד והכרחי מההתנהלות בחברה. בכל מסגרות החיים, לפחות באופן הצהרתי ועל פניו גם בפועל, ישנה הקפדה על כללי “משחק הוגן”.

במערכות היחסים הבינאישיות, החברויות די רופפות ולא תובעניות. מחוייבויות משפחתיות וחברתיות והקשרים הבינאישיים במסגרות אלה, נראים אחרת מאשר ב”ישראליות”. חשוב לאמריקאים לשמור על רגשות הזולת ועל אוירה נעימה. הם אומרים “לא” באופן ידידותי, אינם מביעים חוסר סבלנות, זהירים בסגנון ביקורת ונמנעים מלהעליב אחרים.

ומה מאפיין את המפגשים בין שתי התרבויות ברחוב? בבית הספר? בסופר? אצל הרופא? במגרשי הכדורגל? בכביש? בתור? במקום העבודה?

ענת קדם ווויאן דויטש בעלות חברת IAIA ליעוץ בין תרבותי, ישראלי-אמריקאי, עוסקות ביעוץ, הדרכה ואימון אישי וקבוצתי (coaching) לחברות, ארגונים ויחידים. במסגרת העבודה והחיים הן נתקלות יום יום בדוגמאות לפערים ולבעיות הנוצרות כתוצאה מהבדלי התרבות.

“הבעיה הראשונה שאנו נתקלות בה היא הכחשת ההבדלים. ישראלים רבים מרגישים ש”אנו מכירים היטב את התרבות האמריקאית” (אם מסרטים ואם מעבודה משותפת), נוטים להקל ראש בעוצמת ומשמעות ההבדלים ופועלים בצורה שנראית להם טבעית ונורמלית. למרבה ההפתעה, התגובות מהסביבה החדשה כלל אינן דומות למה שציפינו, ומשאירות בלבול, תהייה, תיסכול ובהרבה מקרים כישלון בהשגת המטרות. לפעמים המצב מבלבל עוד יותר – “נדמה לנו שהכל בסדר ורק אחר כך מסתבר לנו שפישלנו לחלוטין”.

 

ביקשנו מענת וויויאן דוגמאות טיפוסיות בהן הן נתקלו במהלך עבודתן (הן מול חברות וארגונים והן מול משפחות ויחידים), אשר מחדדות את הבדלי התרבות ואת אי ההבנה היכולה להתעורר מחוסר הכרות עם התרבות האחרת.

“התוצאה של כל המקרים מסוג זה היא שהאמריקאי העומד ממול תופס את ההתנהגות שלנו כלא מתאימה ומוזרה. הוא מסיק מסקנות לא מחמיאות עלינו ועל האופי שלנו. הנזק להמשך היחסים ושיתוף הפעולה נגרם”.

לפניכם דוגמאות שהעלו ויויין וענת לפעולות “ישראליות” המתקבלות על פי הראיה האמריקאית כאחרות, מוזרות, ולעיתים לא ראויות ופוגעות:

• כשהמבט שלנו נתקל במבט של משהו אחר ואנחנו לא מחייכים
• כשאומרים לנו “good job” ואנחנו מבינים שלא צריך להתאמץ יותר.
  
• כששולחים אימייל קצר בלי התחנפויות ונחמדויות מודגשות על מנת לבקש טובה.
• כשאומרים לנו “Sorry, we don’t think this will work out” ואנחנו ממשיכם להתעקש.
• שהילד שלנו מפספס את הבעיטה לשער ואנחנו “יורדים” עליו בפני שאר ההורים.
• כשאנחנו מקבלים על עצמנו משימה ומשפרים את ההליכים המקובלים כחלק מביצועה.
• כשאומרים לנו “Lets do lunch sometime” ואנחנו מוציאים את היומן לקבוע.
  
• כשאנחנו מתגאים מול כולם בהצלחתינו לנסוע כנהג יחיד בנתיב ה-”carpool”.
  
• כשאנחנו נכנסים עם הילדים לאגם שאסור לשחות בו.
• כשאנחנו מרימים קול וצועקים כדי לקבל את מה שאנחנו צריכים.
• כשאנחנו נותנים לחבר להכנס לתור איתנו.
• כשאנחנו מעבירים אינפורמציה למורה/קולגה במפגש מקרי במסדרון או ביציאה מהכיתה וחושבים שזה יטופל.
• כשאנחנו שואלים מישהו שאנחנו לא מכירים על המשפחה שלו
• כשאנחנו מתלהבים מהשיחה ולא נותנים לשני לסיים את דבריו

אז מה עושים?

ויויאן וענת מגדירות שלושה שלבים לקיצור דרך והשגת תוצאות טובות יותר ומהירות יותר בהתאקלמות:

• מודעות למשקפיים התרבותיים שדרכם אנו והאמריקאים רואים את העולם.
• למידה ספיציפית: איפה טמונים המוקשים ואיך לעקוף אותם, ומה המפתחות אשר פותחים פה דלתות.
• פיתוח יכולת להתאמה של עצמנו בצורה נכונה במקומות החשובים לנו בכדי להשיג את המטרות שלנו.

זה לא כל-כך פשוט אך בהחלט אפשרי. היום קיימים כלים המקצרים את מסכת ההסתגלות ובעיקר מניבים תוצאות טובות יותר לשני הצדדים. יותר ויותר חברות המעסיקות ישראלים ועובדים ממדינות אחרות, משקיעות זמן ותקציב בשיפור ההתמודדות של עובדים ומנהלים עם הליכי הגישור הבין תרבותי, מתוך הבנה כי הדבר ייעל ויטייב את התפוקה, יחסי העבודה וקידום האינטרסים המשותפים של כל הצדדים.

אך גם במישור החיים האישי והמשפחתי - לא כולם חייבים לעבור את מסכת ההסתגלות בהליכה על אותם המוקשים. לימוד מנסיונם של אחרים, גישה פתוחת עיניים עם מוכנות למידה, יעוץ והדרכה אישית מקצרים את הדרך להתחלה ברגל ימין של שהות מהנה ופורייה.

בשיתוף פעולה עם חברת IAIA, נעלה באתר דוגמאות שונות הקשורות בפערים וגישור הבינתרבותי ונכיר מעט מדרכי העבודה בתחום.

נשמח לכל תגובה או בקשה להתייחסות לנושאים מסויימים המעניינים או מטרידים אתכם בתחום.