בכתבה הבאה נעזרנו בענת קדם וויויאן דויטש מחברת IAIA  העוסקת בגישור בין תרבותי בין אמריקאים לישראלים.

מערכת החינוך האמריקאית והישראלית – ניתוח פערים בין תרבותיים

הנה אנו לפני תחילתה של שנת לימודים חדשה, נחזור מהארץ, מהחופש, מבילויי הקיץ ומהמפגשים עם משפחה וחברים לשגרה של החיים פה - שגרה שעבור חלקינו היא עדיין חדשה, מפתיעה ודורשת הגדרה ובנייה. ילדינו יחזרו בקרוב לבתי הספר. אלה שזו לא שנתם הראשונה, כבר קצת יותר גדולים וקצת יותר מורגלים לסביבת בית הספר. לנו ההורים נותר להביט בהם עושים את דרכם ומתמודדים עם מערכת שמעלה בנו (כמי שגדלו בארץ) שאלות רבות.. הילדים שלנו עוברים שם חוויות שונות מאלו שעברנו בתור ילדים. אנחנו מוצאים עצמינו בסיטואציות מפתיעות, בהן התנהגות המורים, ההורים האחרים או המנהלים לא מובנת, לא ברורה ופעמים רבות אף מעליבה או מרגיזה.

הכתבה הבאה מיועדת לכולנו - לאלה שרק מגיעים וזה להם המפגש הראשון עם מערכת החינוך הקליפורנית - היכונו לתמונה מפתיעה, חדשה ובלתי צפויה, שההתנהלות בה כתלמיד או כהורה שונה מאד ממה שהכרנו בישראל. יש העוברים זאת כחוויה קשה וכתמצית ה”שוק התרבותי” ויש שנהנים מכל הטוב והשפע שיש למערכת להציע, מלאי נכונות להשתלב בכללי המשחק החדשים. ויש המנסים לשלב בין הקטבים.

הכתבה הבאה מיועדת גם לאלה מאיתנו שנמצאים פה כבר זמן מה ומוצאים שילדינו כבר הטמיעו את השיטה השונה משלנו, עבורם המערכת “עושה הגיון”. הכללים מובנים והגיוניים, הופכים לחלק מההתנהלות הטבעית. אותם דברים שגורמים לנו, ההורים, להרים גבה ולתהות מה פשרם של הדברים, ומה עומד מאחוריהם, נראה לילדינו מובן והגיוני.

בחרנו בשני סיפורים, קטנים, המתייחסים לחוויות שונות של ישראלים בעמק, ומלמדים לטעמנו על ההבדלים המהותיים שבין המערכות. ושוב, “דע לאן אתה בא” או “הבן מדוע הדברים הם כפי שהם”, הם המפתח להפיק את המיטב מהיתרונות של המערכת.
סביר כי רבים מאיתנו חוו באופן כזה או אחר סיפורים דומים ולכן אנו מקדישים, בשתוף עם IAIA, מומחים לגישור בינתרבותי, פרק שני לדיון בפערים בין תרבותיים והפעם אלה הבאים לידי ביטוי בתחומי בית הספר, ובאינטראקציה שלנו איתם.

רק מילה טובה

יעל, אם לשניים (7, 10): “המפגש הראשוני שלנו עם בית הספר היה נהדר. לא הפסקנו להתפעל מן השלווה ודרכי הנועם בהם מתנהלים להם הדברים. גן עדן עלי אדמות. התנאים המופלאים - כיתות מרווחות, משרד קטן למורה בתחומי הכיתה, 20 תלמידים בכיתה, עזרה שוטפת למורה מטעם בית הספר, עזרה שוטפת ע”י הורים בכיתה, אין אלימות, אין הרמת קול. מה יכול להיות יותר טוב?

עם כל זאת לאורך זמן מתרבות הסיטואציות המתסכלות בהן אין אנחנו מסוגלים להבין או לקבל את ההתנהלות. בעקבות זאת מגיחה תחושת הזרות, השונות, והתיסכול שלנו כהורים ישראלים, מול בית הספר. אחת הדוגמאות לסיטואציה כזו של ציפייה וכמובן לאכזבה הבאה בעקבותיה היתה בשנה שעברה עם בני בין ה - 10:

בני - ילד חברותי ופופולארי בכיתתו חלה ונעדר מן הכיתה למשך כ- 10 ימים. לאחר שבוע של מחלה התחלתי לתהות ביני לבין עצמי, איך זה יתכן שילד נעדר לזמן כה רב ואין התעניינות אלמנטרית של המורה ובני כיתתו. אף לא טלפון אחד לדרוש לשלומו. אף לא טלפון אחד להעביר לו את שיעורי הבית. תחושת התהייה התחלפה בעלבון וכעס ככל שעברו הימים. נכון שמבחינה אדמיניסטרטיבית בית הספר “מכוסה” כיון שהמזכירה יוצרת קשר לברר את סיבת האיחור או החיסור. אך איפה הפאן האנושי? איפה תשומת הלב האלמנטרית? התחבטתי בעניין זה גם כשחברותי הישראליות חוו דברים דומים. ילד נכנס לניתוח, ילד עבר תאונה בעקבותיה לקה בזעזוע מח קשה… איך יכול להיות שהמורה לא מרימה טלפון? חשבתי לעצמי “בארץ זה לא היה קורה”!

הבלגתי, הבנתי שהדברים אינם מושלמים, והזכרתי לעצמי עד כמה אני אוהבת לראות את ילדי הולכים בכל בוקר לבית הספר בשמחה ובאהבה.

מה אומרים המומחים?

ויויאן וענת מחברת IAIA מכירות את הסיטואציה היטב מעצמן ומעבודתן עם משפחות שעברו מארץ לארץ. הן רואות בה הדגמה לגרף ההסתגלות התרבותית אותו כולנו עוברים. (יש גרף כזה אשר ממפה תהליכי הסתגלות- הוא מוכר בספרות המקצועית ונחקר בהקשרים רבים) בתחילה יש התלהבות מהמקום החדש, מהדרך בה מתנהלים הדברים, מהתנאים וכו’. הזמן עובר ומתחילים להתקל בפערים בין הציפיות שלנו לבין המציאות. במקרה הזה המורה הגיבה להעדרות הילד בצורה שנראית לנו מוזרה ולא הולמת את הסיטואציה.

בדרך כלל זה אינו אירוע בודד אלא חלק משרשרת אירועים המתרחשים בינינו לבין הסביבה החדשה. הסיטואציות של חוסר הלימה עם הסביבה הולכות ומתרבות ומביאות למצב רגשי הקרוי “הלם תרבות”. חסרים לנו כלי התמודדות, התחושות של זרות וחוסר הצלחה מתגברות. התגובה שלנו בהתאם - אנחנו נעלבים, כועסים, מאשימים או משתתקים ונסוגים. יעל בחרה לא להגיב מיידית להתנהגות המורה וטוב שכך, מכיוון שכשאנחנו מגיבים מהמקום של אי ההבנה, הכעס או העלבון - התגובה שלנו בדרך כלל במקום לפתור מסבכת את המצב. המחיר שאנחנו נשלם עלול להיות גבוה והנזק בלתי ניתן לתיקון. זה קורה בכל מקום - גם בעבודה וגם בבנק. אך בכל מה שקשור לילדים שלנו יש מקדם חרדה גדול יותר ויש משמעות רבה יותר לתוצאות של מעשינו. זו אחת הסיבות שהמפגש עם התרבות החדשה דרך בית הספר כל כך טעון. אנשים רבים חווים את קשיי ההסתגלות הכי גדולים שם (ובעבודה גם כן).

חשוב לזכור שכולנו מבינים את התנהגות האחר על פי ה”משקפיים התרבותיות” שלנו- על פי מערכת הציפיות שיש לנו ממורה/קולגה/חבר בסיטואציות דומות. כל פעם שאנחנו אומרים לעצמינו “בארץ זה לא היה קורה”! זה סימן שה”משקפיים התרבותיות” שלנו בשימוש. מה שנראה לנו כמתבקש או מובן מאליו בכל סיטואציה נתונה - בדרך כלל יהיה שונה מאוד מההתנהגות שנראה פה.

במקרה הזה ההתנגשות בין מערכת הצפיות ונורמות ההתנהגות הישראלית והאמריקאית הם סביב המקום המתאים לקשר אישי במסגרת רשמית כמו בית ספר או מקום עבודה.

כל מושג - התחשבות / איכפתיות יבוא לידי ביטוי בצורה אחרת בתרבות אחרת. במקרה הזה ההתחשבות של המורה באה לידי ביטוי בכיבוד הגבול המשפחתי ובמקום שהיא נותנת לילד ולמשפחתו להתמודד עם המחלה. מאחורי מה שנראה בענינו כהתנהגות חסרת אנושיות עומדת מערכת של נורמות וערכים שהם אחרים מאוד משלנו.

כמובן שלא הכל קשור לתרבות - האישיות של המשתתפים היא מרכיב חשוב באינרטראקציה. אך אם מקרה חוזר על עצמו בדרכים דומות - סביר שהמרכיב התרבותי הוא מכריע.

מה עושים?

מודעות וידע הם כלי ההתמודדות המשמעתי ביותר.

• ידע ומודעות לגבי גרף ההסתגלות והתהליך הצפוי לנו
• ידע ומודעות לגבי ה”משקפיים התרבותיות” שלנו - לגבי מערכת הציפיות שלנו
• ידע ומודעות לגבי השוני הבין תרבותי והדרך בה הוא בא לידי ביטוי באינטראקציות עם הסביבה.

ידע ומודעות על מערכת הערכים המובילה את ההתנהגויות שאנחנו רואים - אם נבין את המקור של ההתנהגות ואת הקונטקס התרבותי שלה נוכל לפרש אותה בצורה נכונה ולהגיב ממקום נכון יותר - מה שיעלה את סיכויי ההצלחה.

למה זה חשוב לעזאזל?

רונית מפאלו אלטו, הגיעה לפני שנה עם שני ילדים כשהגדול בין 5.5: “המפגש הראשוני עם בית הספר, היה הקשה מכל ההסתגלות אותה חווינו. התחושה היתה כי בני הקטן, בקושי בוגר גן חובה, נכנס לסד של כללים ומסגרות, שהעיסוק בהם הפך להיות המרכז במקום שיהיו כלי לתכנים חינוכיים מהותיים. בכל יום, עמדו הילדים בשורה בכניסה לכתה, וכשהגיע תורם, לחצו (בהקפדה על יד ימין) את ידה של המורה, נכנסו ברוגע ודממה לכתה, והתיישבו על השטיח בדיוק על הכוכב המציין את שמם. שם ישבו במשך כשעה בעת המפגש. הדממה בכתה, הרצינות והסבלנות של ילדים כה צעירים לשבת זמן לא מבוטל בשקט מופתי ולהקשיב, השירים ששרו שעסקו בתודה לכל העולם ולהורינו שהביאונו עד הלום, בבקר טוב לאמא אדמה ולאמריקה הגדולה, והקינוח “the more we get together the happier we will be” כל אלה נראו לי מכבידים ומפספסים שובבות ושמחת חיים, שנראו לי כל כך שייכים לשלב הזה בילדות. ההכרות הראשונה של בני, עם “רשימת המתנה” היתה כבר בימים הראשונים של הקינדרגרטן, בשעה שנדרש לרשום את שמו כממתין לתורו במשחק בו מותר לשחק רק שלושה ילדים בכל פעם. ובין כל הכללים והמסגרות, כשישבו למפגש, השאלות והנסיון לדון עם הילדים על עניינים שעל סדר היום, הסתכמו בשאלות של מה? כמה? ולא למה? ומדוע? לא הרגשתי נסיון לגרות את הדמיון, דפי העבודה ההנחיות בתחנות העבודה השונות היו חיקוי ושינון ופחות יצירה ובחירה וחיבור אישי. עם הזמן למדנו להעריך את היסודיות, את תכנון הלימודים על פני כל השנה, את החיבורים שבין הנושאים השונים, את ההשקעה של המורים ואת הכבוד שרוכשים להם ילדים והוריהם כאחד. אז אמנם התנסנו רק בשנה אחת ורק עם ילד אחד במערכת, אבל הרגשנו שנכנסנו לעולם אחר.

מה אומרים המומחים?

ויויאן וענת מחברת IAIA רואות בתאור הדגמה והדגשה לכמה בית הספר הוא כלי לעיצוב תרבותי - גם בישראל וגם בארה”ב - בית הספר נועד להכין את תלמידיו לחיים באותה חברה, ללמד ולעודד התנהגויות הנחשבות לרצויות ו”נאותות” באותה תרבות. זו הסיבה שנורמות התנהגות וכללי המשחק כל כך מודגשים בבית הספר והצוות כל כך מקפיד על קיומם.

כל ההיבטים של חיי בית הספר משקפים את מערכת הערכים לאורה רוצים לחנך את הדור הצעיר. כמו בתאור הזה - הסביבה המקיפה את הילד - החל מטכסי הכניסה לכיתה וכלה בתכנים המועברים, כולה מכוונת לעיצוב ה”תלמיד הטוב” שיהפוך ל”אזרח טוב”. השאלה הבסיסית ממנה נגזרים הדגשים היא מה נחשב באותה תרבות ל”ילד אידאלי”.

ישראל משגשגת בעולם המדע והטכנולוגיה בגלל הדגש על חשיבה יצירתית, יציאה מהמסגרת וחשיבות המקוריות. בבית הספר בארץ אנחנו מעודדים ומעוררים התנהגויות אלו. אנחנו מעריכים יוזמה, שאלת שאלות בכל מצב (בין עוד תכונות). ה”ילד האידאלי” שלנו הוא בין היתר שובב ואנחנו בונים את תחושת המיוחדות שלו.

פה הדגש הוא על (רשימה חלקית ביותר) סדר ותכנון וחשיבה מסודרת בתוך מסגרת ידועה מראש. מעודדים משמעת עצמית, עמידה בלוחות זמנים ושמירה על מערכת כללים ברורה ידועה לכולם. סמכות המורים וההורים מחוזקת ושובבות ויציאה מהמסגרת לא נראים בעין טובה. להיות Special הוא לא דבר שמעודדים אותו ועל הילד קודם כל לעמוד באותם הקריטריונים והמשימות שכולם נבחנים בהם. בין היתר שמים דגש על הבניית תהליכים נכונים processes and procedures. נשמע לכם מוכר? אלו אותם תכונות נדרשות בעבודה. והכל מתחיל בבית הספר.

הערת אגב היא שבאזור שלנו ניכרת בשנים האחרונות השפעת אוכלוסיות המהגרים מאסיה. אחוזם בכלל האוכלוסיה המקומית הולך וגדל. (יש בתי ספר עם מעל 80% תלמידים ממוצא אסייתי). תרבות הבית שלהם משפיעה על תרבות בית הספר. חלק מנושא השינון והדגש על הישגים מגיע מתוך הענות לציפיות של אוכלוסיה זו ואינם משקפים את מערכת הערכים האמריקאית.

מכל האמור לעיל ברור שיהיה שוני עצום בין מערכות החינוך הישראלית והאמריקאית. הדילמה בה אנו מוצאים את עצמינו כהורים היא מה המקום של כל אחת ממערכות הערכים הללו בחיי הילדים שלנו. השאלה שרבים מאיתנו שואלים היא, לאורם של אילו ערכים אנחנו רוצים שיגדלו. הדילמה קשה ואין תשובה נכונה - כל משפחה מתלבטת ופותרת את הענין בדרכה. לכל פתרון יש מחיר משלו - שמירת יתר על חינוך ישראלי עלולה להקשות על השתלבות בבית הספר. ויתור יתר וקבלת הדרך האמריקאית עלולה להביא לקרע בין עולם הילד בבית הספר ועולם הבית ולקשיי השתלבות במקרה של חזרה לארץ.

השאלות המעשיות הן: איך אנחנו משיגים את מה שאנחנו רוצים וצריכים מהמערכת. איך אנחנו מנתבים את הצרכים של הילדים ודואגים שיקבלו אותם.

נשמע פשוט? ממש לא! זה תהליך ארוך וכואב וצריך להיות מוכנים אליו - להכיר בשוני. ללמוד את “כללי המשחק” ומה עומד מאחוריהם, ללמוד לא להגיב במקום ולהשקיע זמן ומחשבה בתכנון הפגישות עם בית הספר. עזרה מקצועית יכולה להואיל ולהקל.

ההזדמנות הטמונה במצב הדי בלתי אפשרי הזה היא גידול ילדים “רב תרבותיים” - ילדים שמזהים את “כללי המשחק” השונים,שיש להם יכולות תפקוד במצבים משתנים. יש להם “ארגז כלים” מורחב והם יודעים מתי להפעיל את ה”כלי” הנכון. הרחבת האופקים והגמישות הזו הם המתנה הגדולה ביותר שנוכל להעניק לילדינו ויהפוך אותם ל”אזרחי העולם הגדול” באמת.