עצמאות 60 מאת: אילה יפתח – וַלְבֶּה
עושים חגיגות על הששים למדינה. ואני אומרת לכם שישראל רשמית אמנם בת 60 אולם זה על פי אמירת העולם או החלטת האו”ם. למעשה המדינה הזאת קיימת הרבה יותר שנים. כי היינו מדינה מאז שאני זוכרת את עצמי ובשבילי היה זה החל מאמצע שנות השלושים של המאה שעברה.
גם כאשר התחלפו השליטים ובמקום התורכים באו האנגלים אנחנו היו לנו מוסדות שלטון יהודיים: עיריות, בתי חולים, חנויות ובתי ספר וכמובן ספרות עברית, ומשחקים בעברית. אמנם האנגלי שלט בארץ אבל אנחנו התארגנו לחיי קהילה ופיתחנו מנהיגות עברית וכמובן יריבויות פוליטיות שבאו לידי ביטוי במפלגות השונות שקמו והשמיעו קולם מעל גבי העיתונים ובאסיפות עם.
באשר לעצמאות, קודם כל מוטב שנסכים על כך שאנחנו עם של עצמאים אפילו אם לא תמיד העצמאות שלנו נגלית לעין. תיכנסו לכיתה אחת בבית ספר בישראל ומיד תראו שם כמה ילדים “עצמאיים” שחייהם מתנהלים בה על פי בחירתם. אני זוכרת שכשהיינו בתיכון, למשל, היה המורה מלמד והיינו כמה עצמאיים ועצמאיות שניהלנו את עצמאותנו במחתרת. בעיקר אנו שישבנו בספסלים האחוריים. באחת ידנו אחזה בעיפרון או בעט הנובע וכתבה במחברת את דברי המורה ובשניה דפדפה בדפי ספר הקריאה שעל ברכינו. הדור שלי שראשיתו בטרום תש”ח אהב לקרוא. זו הייתה מין אובססיה אצל רבים מאיתנו. היינו לוקחים על עצמנו פרויקטים של קריאת ספר שנכתב בעשרה כרכים ומנסים ליישמם. אנו הבנות, קראנו ונאנחנו על “הנפש הקסומה” של רומן רולן בעשרה כרכים, או “האגדה לבית פורסייט” שנכתבה גם היא באותה כמות של כרכים. ואת הספרים היינו מחליפים בספריה וצריך היה למהר ולהחזירם כי יש תור של קוראים המחכה להם. ואז קוראים בלילה עד מאוחר ולוקחים את הספר לכיתה וקוראים “מתחת לשולחן”. היינו קוראים את “זכרונות לבית דוד”, את “מגילת סאן מיקלה” של אכסל מונתה ועוד.
היינו גם דור שברגליו צעד ללמוד. לא היו להורינו מכוניות צמודות ובתל אביב נסענו באוטובוסים של “המעביר”. אבל לבית הספר צעדנו ברגל קילומטרים עם תיק כבד על הגב. לפעמים התלווה אלינו ילד או ילדה של השכנים התלוותה כדי שנשמור עליהם בדרך. היינו צועדים לעתים חצי שעה בדרך לבית הספר. בחזרה מבית הספר כבר אפשר ללכת בנחת, קונים גלידה ב”ויטמן” שברחוב אלנבי ומשם ממשיכים לאלנבי פינת קינג ג’ורג. נעצרים על יד נגן המנדולינה העיוור שישב בכיכר מגן דוד, ניגן ושר, תמיד שיר אחד ולידו מונח שלט ועליו שירו כתוב בכתב יד על גבי קרטון מהוה שבו הוא מספר כי הוא עיוור ומבקש רחמים וחמלה מהציבור. לעתים הייתי מטילה מטבע לקופסה שלידו, אולי היה זה העודף מהגלידה. הנגן העיוור ישב ממש מתחת לחנות של ד”ר שול שהיה מתמחה בבריאות הרגל. בחלון הראווה של חנות זו ישבה דמות של בובת איש המחזיק בידו את רגלו האחת שהייתה מקופלת על ברכו השניה והיה מנענע מוכנית את ראשו ופניו הסובלות אמרו כי כואבת לו הרגל. שתי דמויות אלה האנושית והבובתית מתאחדות בזיכרוני לאחת עם מסר ברור, יש גם סבל ומכאוב בעולם זה. לעתים הייתי נכנסת לספריה קטנטנה ברחוב אלנבי להחליף ספרים והספרן הזקן שישב שם בין מדפי הספרים היה בוחן אותי לפני שנתן לי ספר אחר לקרוא.
בהרבה מהחנויות שהיו שם ברחוב אלנבי היה שלט שאמר: “יהודי, דבר עברית”. בשל רעיון נשגב זה שהבית הלאומי שאנו מקימים בארץ ישראל חייב לשלוט היטב בשפה העברית, נמנעה ממני למידת השפה הרוסית שהייתה שפת האם של הורי.
בבית ספר “בלפור” שלמדתי בו החל מכיתה ד’, וזה היה בשנות הארבעים של המאה שעברה, היו הכיתות מאוכלסות ב-55 תלמידים בחדר כיתה גדול ומואר. המורה היה נכנס לכיתה וכולנו היינו קמים לקראתו בדממה. אל המורה מדברים בגוף שלישי: “המורה הוא אמר ש…” במעלה מדרגות הכניסה לבית הספר מידי בוקר עמדה המנהלת הגברת יהודית הררית, בשיער מכסיף בשמלה שחורה, דמות כבודה שמעולם לא הרימה את קולה. בחצר בית הספר היינו עם בוקר נעמדים בשורות עורפיות, כל תלמידי בית הספר מאלף ועד חית והמורה להתעמלות דניאל היה מעמל אותנו.
בצהרים היינו מציצים אל חצר המסדרים הזאת ורואים את תלמידי כיתות ח’ בשיעור חג”ם. הם היו מנפנפים במקלות הקאפאפ ומבצעים כל מיני תרגילי לחימה. בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות היו מקלות הקאפאפ חלק מנשקם של החיילים הצעירים שבאותן שנים למדו להילחם.
בכיתות אלף עד גימל למדתי בבית חינוך לילדי העובדים מול גן מאיר. בית ספר זה נבנה על פי ערכי תנועת העבודה. בכיתה היו כ-25 ילדים. למדנו בו בשיטות חדשניות ובצהרים היינו אוכלים ארוחת צהרים שהוכנה על ידי התלמידים. בבית חינוך קראנו למורה בשמה הפרטי והיא הייתה מחבקת כל ילד ומלטפת אותו ושולחת אותו ללמד ילדים אחרים כאילו הוא מורה. בכיתה ד’ עברתי לבלפור כיוון ששכר הלימוד במערכת הפועלית היה יקר. שם המורה היה איש שלעתים חייך. לא היה לו זמן לחייך ל-55 תלמידים. מה שכן עד היום אני אסירת תודה לו על כך שבכל יום שלח אותנו הביתה עם הוראה שיש ללמוד בע”פ פרק בתנ”ך או בספרות. וכך מיד כשהגעתי הבייתה הייתי מסתובבת ובפי “שירת האזינו” לדוגמה ועם שחר הייתי מאלצת את אמא שתציץ בספר ותראה אם “ברכת יעקוב לבניו” שגורה על פי כהלכה.
אמא הייתה אחות בבית החולים “הדסה” שהשתרע בין הרחובות מזא”ה לבלפור. ושם ברחוב הייתה מסעדה לעובדי בית החולים ולבני משפחותיהם. כך הסדרי האוכל המשפחתיים השפיעו על נתיב לימודיי השפיעו גם הדי מלחמת העולם השנייה שהגיעו אלינו ואמא החליטה שיותר טוב שהיא תפקח על האוכל הנכנס אל פי ועל מעשיי. כיוון שבית החולים היה ממש על יד בית הספר היה הפיקוח עשוי היטב. כשחזרתי הביתה הייתי חייבת לעקוב אחרי עגלת הקרח שעברה ברחוב ולקנות רבע בלוק קרח ולהעלות אותו הביתה. עקבתי גם אחרי מוכר הנפט שהיה מצלצל בפעמון המודיע על בואו. זה היה כבר בזמן מלחמת השחרור.
היה מכשיר רדיו אחד בכל הבניין בן שלוש הקומות שגרנו בו. זה היה בניין ברחוב טרומפלדור שתחילתו בים וסופו מגיע עד לגבול גן מאיר. מכשיר פלא זה היה בדירת משפחה ייקית, שהגיעה לארץ מווינה עוד לפני קום המדינה. פעמיים הרשינו לעצמנו, השכנים, להיכנס אל דירתם ולהאזין לרדיו. הפעם האחת הייתה בה’ באייר תש”ח שאז באותו יום ו’ בשעה 4.00 אחר הצהרים בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. כולנו מחאנו כפים בסיום הטקס. ומישהו הביא יין וכיבד את כל השכנים. הפעם השנייה שחיפשנו את הרדיו הייתה כשהאניה “אלטלנה” עלתה בלהבות, לא הרחק מחוף טרומפלדור ואנחנו ראינו את תימרות העשן ושמענו את קול היריות, נאספנו כולנו לשמוע ברדיו את זעקתו של בגין על טביעת האניה.
אמא כאמור עבדה בבית החולים “הדסה” כאחות ויום יום לאחר שאכלתי את ארוחת הצהרים הייתי נכנסת אל חדר המרפאה שלה להפגין נוכחות לפני ההליכה הבייתה. הייתי אז בתש”ז בכיתה ז’ ויום אחד בסוף נובמבר חרגנו בבית הספר ממנהגינו המאופקים ובחצר בית הספר רקדנו במעגלים גדולים בשל החלטת האו”ם על הקמת המדינה. המורה שלנו, תארו לעצמכם, רקד עמנו במעגל ריקודים סוערים ופתאום גילינו שהוא יודע לחייך. זה היה ביום ה- 30 לנובמבר למחרת הכרזת האו”ם ששודרה גם היא ברדיו. גם לשידור זה נאספו מספר שכנים בדירה של הייקים וכולם ספרו ביחד את המדינות שהצביעו בעדינו. אני לא הייתי שם בין הנאספים כי באותה שעת לילה הלכתי כבר לישון. בבוקר אמא העירה אותי בשמחה ואמרה: “תשמעי ילדה, בקרוב תהיה לנו מדינה.” ומיד ציוותה עלי ללבוש כחול לבן כי יום זה יהיה שונה מכל הימים . ובאמת בבית הספר כולם התאספו בחצר והיו שם דגלי כחול לבן. והמורה למוסיקה שהיה כבר מגוייס פתאום הגיע לבוש בחאקי ועמד וניגן באקורדיון שלו.
בצהרים הלכתי כרגיל למרפאה של אמא והחלטתי שאני רוצה להביא לאמא מתנה. קטפתי בהחבא כמה פרחי היביסקוס אדומים מהגדר החיה של בית הספר וקשרתי בסרט הכחול שהורדתי מאחת משתי הצמות שלי. האדום הקטיפתי של פרחי ההיביסקוס וירק העלים התערבב בכחול של הסרט. דפקתי על דלת המרפאה אבל אמא לא הייתה בחדר והדלת הייתה סגורה. הלכתי והזר הקטן בידי ושירת התקווה ששרנו בחצר עדיין מהדהדת באוזני, ובלב הרגשה שמשהו חדש וטוב,
נהדר, ונשגב קורה לנו. עוד מעט האנגלים יעזבו את הארץ ואנחנו כל יום נרקוד במעגלים ברחובות כי הרי כבר לא נצטרך לצעוק כמו שנהגנו לעשות: ” עליה חופשית, מדינה עברית, בוז לספר הלבן!” והיו ילדים שאמרו מסביב למעגלים הרוקדים שעכשיו נפסיק ללמוד אנגלית. בשביל מה צריך את האנגלית הזאת אחרי שהאנגלים יצאו מכאן?!
הלכתי לחפש את אמא בחצר בית החולים ברחוב בלפור. שערי הברזל של בית החולים היו פתוחים לרווחה ואמבולנסים נכנסו בשער מורידים אלונקות ועליהן גופות שותתות דם. העבירו אותם ל”חדר מקרי אסון” ( כך היה שמו של חדר המיון באותם ימים).
מצאתי את אמא שם בין קהל הנאספים. אנשים התלחשו זה עם זה שטנדר עם נוטרים הותקף על יד יאזור. נהרגו בו שבעה בחורים.
אמא מצאה אותי שם בקהל שהתאסף שם על יד חדר מקרי אסון. היא חיבקה אותי ושאלה בשקט:
“איפה הסרט של הצמה שלך? איבדת אותו?”. נתתי לאמא את הזר שהיה קשור בסרט הכחול שלי. ואמרתי לאמא ” הכנתי לך זר”. אמא חיבקה אותי ולקחה את הזר כשעיניה מבריקות מדמעות.
אחרי שנה הקימו במקום נפילתם של שבעת הבחורים ישוב בשם “משמר השבעה”. בין הנופלים היה גם אליק שמיר אחיו של הסופר משה שמיר שכתב על הנופלים בספרו “במו ידיו”.
מזיכרונותיו של לוחם תש”ח מאת מנחם יפתח
הכרזת המדינה בה’ באייר תש”ח כלל לא זכורה לי. גם ביומני, בו רשמתי מידי יום אירועים כמו: חברים שנפלו, ספינות מעפילים שהגיעו, יישובים שהוקמו ואירועים אחרים שנראו לי חשובים, דווקא הכרזת המדינה אינה מוזכרת. מוזר הדבר, שכן כבר בתנועת הנוער הפגנו ונשאנו שלטים בנוסח “מדינה עברית, עלייה חופשית” והתגייסנו לפלמ”ח כדי להבטיח ולקיים הקמתה של מדינה. ייתכן כי היינו רחוק ממרכז הארץ והיינו בתוך אירועי מלחמה תכופים כמו נבי יושע, צפת, מלכיה ולא נתנו דעתנו על התמונה הכוללת. היום היינו קוראים לכך שהיינו בתוך המיקרו ולא ראינו את המאקרו.
הזיכרון הראשון שלי על הקמת המדינה היה בשמועה שעברה בדרכנו לקרבות בעמק הירדן, לאחר פלישת הצבא הסורי וכיבוש צמח על ידו. גם אז לא נתנו דעתנו לכך. הקרב בפתח העסיקנו יותר. לעומת זאת, זכור לי היטב מאורע אחר הקשור בהקמת המדינה, יום הכרזת האו”ם ב-29 לנובמבר 1947 (שמשום מה נצרב ככ’ט בנובמבר- מדוע?) ועליו ברצוני לספר.
כחודשיים קודם לכן, בקיבוץ דפנה בו הייתה הכשרתנו, הכשרת הצופים ה’ או בשמה היותר ידוע - הכשרת דפנה, נקראתי אל מפקד המחלקה דוּדוּ (כן, דוּדוּ המפורסם של השיר- “הייתה לו בלורית מקורזלת שיער”, שנהרג בקרב נבי יושע). חשבתי, מה נהגתי שלא כשורה, מה הוא רוצה ממני, שכן היה זה דיי נדיר לטירון כמוני להיקרא אל מפקד המחלקה. כשהגעתי, התחלתי להיחקר על אודות משפחתי, על חברי, על קשרי עם אנשי אצ”ל ועוד ועוד. רק בסוף החקירה הובהרה לי סיבתה. נמצאתי כשיר וכשר להיות “סליקר”. “סליקר” היה זה שעסק במצבורי נשק ותחמושת לא חוקיים והמצבור נקרא “סליק”.
במוצ”ש 29 בנובמבר 1947, נקראתי עם עוד 5 מחברי למפקדת הפלוגה וביחד עם שני חברי קיבוץ דפנה פנינו למטע הפרי שממערב לקיבוץ, ובאחת משורות המטע הצטווינו לחפור עד שהגענו למכסה פלדה שהיה פתחו של מאגר נשק “עצום” במושגינו של אז, שכן אפילו רובה אישי לא היה לכל אחד מאיתנו. ערימות של רובים וסטנים (תת מקלעים של הפעם) היו שם והרבה הרבה תחמושת. היה עלינו להוציא את הנשק, לנקותו ולהשמישו. סמוך לחצות סיימנו את עבודתנו וחזרנו לחדר האוכל של הקיבוץ לאכול ולשתות משהו. היה שם במטבח רדיו ומישהו התחיל לשחק בו עד שקלטנו במקרה את הליך ההצבעה בא”ום. התחלנו למנות בעצמנו מי בעד, נמנע או נגד וקלטנו שהאו”ם החליט על הקמת המדינה. השעה הייתה שעת חצות או מעט אחריה.
לאחר שהתחבקנו ידענו שעלינו לבשר לכל חברי ההכשרה על כך. עשינו זאת באמצעות הפעמון הגדול, צינור רחב קוטר שעליו היו מקישים במוט פלדה במקרה של אזעקה - שריפה או כיוצ”ב. ההתרגשות הייתה רבה ואנו ששמענו את הידיעה היינו צריכים לחזור ולאמת את מה ששמענו שעה קלה קודם לכן.
